השופטים דחו את כל טענותיו של עו"ד צ'רלי בוזגלו

מצורף פסק הדין המדבר בעד עצמו. התובעת המיוצגת על ידי עו"ד בוזגלו חויבה לשלם 10,000 שכ"ט לנתבעים ובאי כוחם.

השופטים דחו את כל טענותיו של עו"ד צ'רלי בוזגלו בתיק סע"ש 22830-03-19

 

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב סע"ש 22830-03-19

12 אוקטובר 2021

לפני:

כב' השופטת כרמית פלד
נציגת ציבור (עובדים) גב' אלינור ויינטרוב
נציגת ציבור ( מעסיקים) גב' מרים כצמן

התובעת
סיון קוריאקין אלון ת.ז. XXXXXX587
ע"י ב"כ עו"ד צ'רלי בוזגלו ועו"ד אדר גרין
-
הנתבע
דיויד וינוגרד ת.ז. XXXXXX761
ע"י ב"כ עו"ד גיל בר ועו"ד אורן לוי

פסק דין

האם התובעת פוטרה מחמת הריונה או שמא פוטרה מטעמים כשרים ועניינים שאינם נוגעים להריון. זו המחלוקת העיקרית הנטושה בין הצדדים ובה עלינו להכריע.
מבוא
התובעת עבדה אצל הנתבע, רופא שיניים ובעל מרפאת שיניים ברמת השרון, כסייעת לרופא שיניים. זאת מיום 3.10.18 ועד יום 6.2.19, עת פוטרה מעבודתה. אין חולק כי בעת פיטוריה היתה התובעת בהיריון.
בין הצדדים נטושה מחלוקת בדבר הטעם העומד ביסוד הפיטורים. לטענת התובעת היא פוטרה בשל הריונה, ולכל הפחות ההיריון היווה שיקול שתרם להחלטה על פיטוריה. לטענת הנתבע מנגד אין כל קשר בין ההיריון לבין הפיטורים, ואלה נעשו מטעמים כשרים ומשיקולים עניינים גרידא, מחמת איחורים והיעדרויות תכופות, התנהגות בלתי מקובלת, שינוי תנאי עבודה באופן חד צדדי המסכל את המשך העבודה ואי מילוי תפקידה באופן מספק.
בכתב התביעה עותרת התובעת לפיצויים שונים מכוח חוק עבודת נשים  תשי"ד 1954 (להלן – חוק עבודת נשים) וחוק שוויון הזדמנויות בעבודה תשמ"ח 1988 (להלן – חוק שוויון הזדמנויות), בסכום כולל של 112,443 ₪.
ביום 18.3.21 התקיים דיון הוכחות במהלכו נחקרו התובעת והנתבע על תצהיריהם. הצדדים הגישו סיכומים בכתב.
דיון והכרעה
לאחר ששקלנו בכובד ראש את כל טענות הצדדים והערכנו את העדויות שנשמעו בפנינו ואת הראיות שהוגשו נחה דעתנו כי דין התביעה על כל רכיביה להידחות. שוכנענו כי התובעת לא פוטרה בשל הריונה וההיריון לא היווה שיקול בהחלטה על פיטוריה. נפרט עיקר טעמינו.
התובעת עבדה אצל הנתבע כארבע חודשים. בנסיבות אלה ומשלא השלימה התובעת שישה חודשי העסקה אין תחולה להוראות חוק עבודת נשים. נפנה לבחון האם התובעת פוטרה מחמת הריונה ובניגוד לקבוע בחוק שוויון הזדמנויות.
חוק שוויון הזדמנויות מצהיר על עקרון השוויון וקובע הגנות המאפשרות עיגון העיקרון הנעלה וביסוסו (בג"צ 6845/00 איתנה ניב נגד בית הדין הארצי לעבודה(9.10.02); בג"צ 6051/95 רקנט נגד בית הדין הארצי לעבודה (24.6.97)). (על חשיבותו של עקרון השוויון כעקרון על, אבן יסוד של החברה המתוקנת, ר' בג"צ 98/69 ברגמן נגד שר האוצר (3.7.1969), בג"ץ 2671/98 שדולת הנשים בישראל נ' שר העבודה והרווחה, ע"ע (ארצי) 16117-07-10 ישראל חסון רביקוביץ נגד M3 ישראל בע"מ (19.12.13); בג"ץ 721/94‏ ‎ ‎אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ‎ ‎נגד יונתן דנילוביץ, פ''ד מח(5) 749 (פסקה 10); בג"ץ 6924/98‏ האגודה לזכויות האזרח בישראל נגד ממשלת ישראל, פ''ד נה(5) 15 (פסקה 14) ודב"ע 4-10/98, 4-11‏ ‏ דלק-חברת הדלק הישראלית נגד הסתדרות, פ''ד לג(1999) 337 (פסקה 11)).
סעיף 2 (א) לחוק שוויון הזדמנויות קובע, כדלקמן:
"(א) לא יפלה מעביד בין עובדיו או בין דורשי עבודה מחמת מינם, נטייתם המינית, מעמדם האישי, הריון, טיפולי פוריות, טיפולי הפריה חוץ – גופית, היותם הורים, גילם, גזעם, דתם, לאומיותם, ארץ מוצאם, השקפתם, מפלגתם או שירותם במילואים, קריאתם לשירות מילואים או שירותם הצפוי בשירות מילואים כהגדרתו בחוק שירות ביטחון [נוסח משולב], תשמ"ו – 1986, לרבות מחמת תדירותו או משכו, כמשמעותו בחוק שירות בטחון [נוסח משולב], תשמ"ו – 1986, הצפוי להם, בכל אחת מאלה:
(1) קבלה לעבודה;
(2) תנאי עבודה;
(3) קידום בעבודה;
(4) הכשרה או השתלמות מקצועית;
(5) פיטורים או פיצויי פיטורים;
(6) הטבות ותשלומים הניתנים לעובד בקשר לפרישה מהעבודה"
לעניין נטל ההוכחה בתביעה מכוח סעיף 2 לחוק שוויון, קובע סעיף 9(א) לחוק זה:
"9. (א) בתובענה של דורש עבודה או של עובד בשל הפרת הוראות סעיף 2, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי פעל שלא בניגוד להוראות סעיף 2 -
....
(2) לענין פיטורים מהעבודה – אם הוכיח העובד שלא היתה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפיטוריו."
נוכח טיב ההליך, בו נדרשת "הוכחתן של צפונות הלב והמחשבה" על התובעת להביא ראשית ראיה בלבד ביחס להפליה פסולה על מנת להעביר את נטל ההוכחה אל כתפי המעסיק (ע"ע (ארצי) 30585-09-12 חברת ישום פתרונות אנושיים בע"מ ואח' נגד אורית בוסי (4.8.2013) ור' גם ע"ע (ארצי) 627/06 אורלי מורי נגד מ.ד.פ ילו בע"מ(6.3.08)).
בבג"ץ 1758/11 אורית גורן נגד הום סנטר (עשה זאת בעצמך) בע"מ (17.5.12) נפסק בנוגע לנטל ההוכחה הקובע בסעיף 9 לחוק שוויון:
"הנסיבות הקבועות בסעיף 9 לחוק שוויון הזדמנויות הן רק דוגמה אחת למצב שבו יועבר נטל ההוכחה בתביעה לפי חוק שוויון הזדמנויות לכתפי המעביד, ולעניין זה מקובלת עליי טענת הנציבות כי העברת הנטל אפשרית גם בנסיבות נוספות. סעיף 9 לחוק שוויון הזדמנויות אינו קובע, אם כן, הסדר ממצה ובלעדי באשר להעברת נטל ההוכחה, שכן השאלה האם המעביד נהג בהפלייה אינה קשורה בהכרח לעמידתו של העובד בתנאים או כישורים כאלה או אחרים. אכן, נוכח הקושי הטמון בהוכחת השיקולים שעמדו ביסוד החלטה זו או אחרת שהתקבלה בעניינו של העובד יש להעביר את נטל ההוכחה למעביד כאשר עלה בידי העובד להציג ראיות לכאורה לכך שהמעביד נהג כלפיו בהפלייה. זאת ועוד, על רקע פערי הכוחות והמידע המאפיינים את היחסים בין המעביד לעובד אין לקבוע רף גבוה במיוחד לעניין זה. על כן שאלת העמידה במבחן קיומן של ראיות לכאורה להפלייה תיקבע בהתאם לכלל נסיבות העניין, ואין לקבוע תנאי סף נוקשים לשם כך".
משמודרכות אנו על ידי ההלכה הפסוקה הקובעת שאין לקבוע רף גבוה במיוחד לענין העברת הנטל, סבורות אנו כי אין מקום בענייננו להעביר את נטל ההוכחה אל כתפי הנתבע, שכן התובעת לא הוכיחה, אף לא לכאורה ובראשית ראיה, שלא היה בהתנהגותה או במעשיה סיבה לפיטוריה. ההיפך הוא הנכון. נדגיש כי לטעמנו אף אם נטל ההוכחה היה מוטל על כתפי הנתבע, הרי שהנתבע הרים את הנטל בהקשר זה. שוכנענו כי התובעת לא פוטרה בגלל הריונה וכי עובדת היותה בהיריון לא היוותה כל שיקול במסגרת שיקוליו של הנתבע, אף לא שיקול אחד מני שיקולים נוספים. ננמק.
ראשית, הוכח כי התובעת נהגה לאחר לעבודה פעמים רבות וכן להעדר מהעבודה תכופות, לעיתים ללא תיאום מראש ובאופן שברור כי פוגע בהתנהלות התקינה של העבודה.
לא נסתרה טענת הנתבע בסעיף 16 לתצהירו לפיה בארבעת חודשי העבודה של התובעת היא אחרה ונעדרה תכופות, כמפורט להלן:
בחודש אוקטובר 2018 – אחרה ב-9 ימי עבודה ונעדרה יום אחד.
בחודש נובמבר 2018 – אחרה ב-9 ימי עבודה ונעדרה 4 ימים.
בחודש דצמבר 2018 – אחרה ב – 4 ימי עבודה ונעדרה 15 ימים.
בחודש ינואר 2019 – אחרה ב-9 ימים ונעדרה 3 ימים (וזאת עד ליום 17.1.19, בו חדלה להגיע לעבודה).
עדות הנתבע לא הופרכה בהקשר זה והתובעת אף לא הכחישה את הדברים (עמ' 8 ש' 35-36, עמ' 9 ש' 1-5) ומשכך קובעות אנו כי אכן התובעת אחרה ונעדרה מעבודתה בתדירות הנטענת על ידי הנתבע.
לא נעלמה מעיננו העובדה שהנתבע אישר לתובעת היעדרות של כשבועיים בחודש דצמבר 2018 לצרכי חתונתה. אף מבלי להביא בחשבון היעדרות מאושרת זו, עולה כי התובעת נהגה לאחר ולהעדר בתדירות גבוהה, במיוחד בשים לב לתקופת עבודתה הקצרה.
העובדה שלטענת התובעת היא עבדה פעמים רבות אחרי השעה 19:00, אשר לשיטתה היתה שעת סיום העבודה המוגדרת, אינה מעלה בענין זה ואינה מורידה. שעת הסיום של העבודה אינה שומטת את הקרקע תחת העובדה שהוכחה בפנינו ולפיה התובעת נהגה לאחר לעבודה ולהעדר ממנה בצורה תדירה. ממילא אין בהימשכות יום העבודה כדי לייתר את הצורך בהתחלת היום בשעה היעודה, בשים לב לאופי העבודה ולעובדה שמדובר במטופלים להם נקבעת שעת התחלת טיפול.
התובעת טענה (סעיף 13 לתצהירה) כי הנתבע, בעל המרפאה, מעכב את העבודה בשל שיחות ארוכות שהוא מנהל במהלך יום עבודה. בנוסף, נשאל הנתבע בחקירתו הנגדית האם נהג לישון בהפסקת הצהריים במרפאה והשיב כי המרפאה נמצאת בביתו, בן 3 הקומות, ואם מטופל ביטל את התור יתכן שלפעמים, ולא באופן קבוע, היה הולך לישון (עמ' 18 ש' 33-36, עמ' 19 ש' 1). בין אם יום העבודה היה מתנהל כסדרו וללא עיכובים ובין אם יום העבודה היה מתארך בשל שיחות שביצע הנתבע, בעל המרפאה, אין בכך כדי לייתר את חובת התובעת להתייצב לעבודה במועד. כך גם העובדה שהנתבע בחר לנוח בצהריים בנסיבות בהן בוטלו תורי מטופלים (תדירות ענין זה לא הוכחה) אינה שומטת את הקרקע תחת חובת התובעת להגיע במועד לתחילת יום העבודה במרפאה, לצורך קבלת המטופלים. סבורות אנו כי אין כל מקום להידרש ולבחון את הטענות העובדתיות שהעלתה התובעת בהקשר זה (קרי האם הנתבע היה עסוק בשיחות שהאריכו את יום העבודה והאם נח צהריים).
איננו מקבלות את טענת התובעת לפיה כל איחוריה וחיסוריה נובעים לכאורה מהריונה (עמ' 9 ש' 6-9). התכתבויות הווטסאפ הרבות מלמדות שלא כך הם פני הדברים. הנתבע הגיש התכתבויות ומסרונים המלמדים על כך שהתובעת הודיעה על איחורים וחיסורים תכופים, פעמים רבות בסמוך לשעת תחילת העבודה, בהודעות שטיבן הצגת עובדה מוגמרת ולא בקשה. כך בין השאר נשלחו המסרונים הבאים:
18.10.18 שעה 08:12 – "בוקר טוב אני תקועה בפקק ענק ביציאה לכביש 4 לפי הוייז 25 אצלך. סורי."
31.10.18 בשעה 10:44 "בוקר טוב אני אגיע ב 12:15 יש עיכוב של רופאת המשפחה שלי."
1.11.18 שעה 08:02 "בוקר טוב לפי הווייז אני אצלך ב 08:40, סליחה לא הרגשתי טוב בלילה ולא שמעתי את השעון בבוקר אני בדרך".
5.11.18 שעה 11:52 "מה המצב? אני מאחרת 15 דקות, אנחנו עכשיו יוצאים מאולם אירועים זה לקח קצת יותר זמן ממה שחשבתי. סליחה"
23.11.18 שעה 08:05 "בוקר טוב אני מאחרת 15 דקות". זאת לאחר שב22.11.18 בשעות הערב נשאלה התובעת האם מגיעה מחר לעבודה ונכתב לה ברחל בתך הקטנה כי "מטופל ראשון בשעה 08:15".
29.11.18 שעה 07:51 "בוקר טוב מה נשמע? בדקתי עם בת חן ויש 3 מטופלים אז אני הולכת היום לרבנות כי שבוע הבא זה כבר חנוכה ואני צריכה לסיים את זה מהר. אני לא אבוא היום, מחר אני באה רגיל".
30.11.18 שעה 08:13 "בוקר טוב אני מאחרת בעשר דקות".
6.12.18 במענה לשאלה "אז את לא מגיעה היום??" השיבה התובעת "בוקר טוב...רק עכשיו התעוררתי ולא כי עדיין חלשה. מחר מגיעה בטוח. דיויד רציתי להגיד לך שמאוד כיף לעבוד איתך ותודה על ההבנה והגמישות שלך בנוגע לתכנון החתונה. מבטיחה לא לקחת יותר ימי חופש החל מינואר".
30.12.18 שעה 10:05 "בוקר טוב דיויד אני מצטערת שזה ברגע האחרון, אבל אלמוג חזר הביתה וביטל את העבודה שזה מאוד נדיר אצלו, על מנת שנצליח לסיים את ההפקדה של כל הציקים+חשבון משותף ותשלומים ומשרד הפנים ולקבל תעודת נישואין מרבנות, אז אני חייבת לקחת יום חופש אחרון על מנת לטפל בזה כי אחרת אנחנו לא נצליח לסגור את כל הפינות האלה ואנחנו חייבים לעשות את זה ביחד. אז סליחה. אני לא אגיע היום וממחר הכל כרגיל ב 11 אני אצלך".
11.1.19 שעה 07:48 "בוקר טוב סורי לא שמעתי את השעון כי לא הרגשתי טוב בלילה. מאחרת חצי שעה".
14.1.19 שעה 10:27 "דיויד בוקר טוב, ביררתי עם בת חן יש לך רק שתי מטופלות מכפר הירוק אחר הצהריים וזה לא מסובך זה בדיקה. אני לא אגיע היום לעבודה כי אינני רוצה לסכן את עצמי או את התינוק עם קשיי נשימה כי יש לי אלרגיה קשה לאבק אז מעדיפה לא לצאת מהבית. סליחה".
לא ניתן לקבל את הנמקת התובעת בחקירתה הנגדית לפיה לעיתים אחרה כי לא ישנה בלילה מאחר ולא הרגישה טוב ו"אתה לא יודע איפה הייתי לפני הפקק ולפני אולם האירועים" (עמ' 9 ש' 15-16).
כך גם לא ניתן לקבל את טענת התובעת בסעיף 18 לסיכומים לפיה לא יכולה היתה לדעת לכאורה שהנתבע אינו שבע רצון מהתנהלותה מאחר ולא העיר לה באופן תכוף על איחוריה (ר' גם עדות התובעת בעמ' 11 ש' 6-8). מהמסרונים המפורטים לעיל עולה תמונה המלמדת על איחורים תכופים לעבודה, אשר על מרביתם מדווחת התובעת בסמוך למועד תחילת יום העבודה, באופן שמטבע הדברים אינו מאפשר הערכות באמצעות עובדת אחר ובתזמון שברור כי יש בו כדי לפגוע בהתנהלות התקינה של המרפאה. מטעם זה התובעת אף מצאה לנכון להתנצל בחלק מההודעות המצוטטות לעיל. מקובלת עלינו בהקשר זה תשובת הנתבע בחקירתו הנגדית לפיה לא עולה מההתכתבויות כי הנתבע מסכים לאיחורים התכופים של התובעת, אלא שהתובעת נהגה להודיע על איחוריה בסמוך למועד תחילת העבודה, באופן שגם אם הייתה נענית במסרוני תשובה כעוסים לא היה בכך כדי להועיל או למנוע את האיחור שכבר נגרם (עמ' 14 ש' 34-36, עמ' 15 ש' 1-8).
שנית, הוכח בפנינו כי התובעת החליטה על דעת עצמה ובאופן חד צדדי לשנות את תנאי עבודתה, ככל שהם נוגעים לימי העבודה, באופן ששיבש את העבודה הסדירה של הנתבע במרפאה. נפרט.
התובעת אישרה כי במועד תחילת עבודתה סוכם עמה על עבודה של חמישה ימים בשבוע, הכוללת עבודה בבקרים בימי ה' ובימי ו' (סעיף 3 לתצהיר התובעת ור' עמ' 6 ש' 15-17).
ביום 16.1.19 התנהלו חילופי מסרונים בין הצדדים, לאחר אירוע עליו יפורט בהמשך, במהלכו עזבה התובעת את משמרתה באמצע. הנתבע שלח לתובעת מסרון ובמסגרתו כתב, בין היתר, כי לא מקובל עליו שהתובעת מגיעה כרצונה והולכת כרצונה וכי איחוריה צריכים להיפסק והוא מצפה ממה להגיע בזמן שנקבע ולהישאר עד סיום העבודה. במענה למסרון הנתבע השיבה התובעת במסרון ארוך בו פרטה כי דברים רבים במערכת יחסי העבודה אינם מקובלים עליה. בסיום המסרון האמור כתבה התובעת לנתבע את הדברים הבאים:
"יום חמישי אני לא מגיעה כי איני יכולה פיזית וזה מאוד מקשה עלי לצערי אין לי דרך לפתור את זה מולך הענין של חמישי. בימים שיהיו לך השתלות בימי חמישי אני אבוא לעזור לך".
בהמשך התנהלה ביום 17.1.19 תכתובות מסרונים ארוכה מאוד בין הצדדים, אשר מדברת בעד עצמה. להלן יצוטטו התייחסויות נבחרות של הצדדים בכל הנוגע להחלטת התובעת להעדר מהעבודה בימי חמישי.
כך למשל כתבה התובעת לנתבע:
"בוקר טוב.
לצערי אני נשארת לעבוד אצלך עד סוף ההיריון.
אתה משקר בקשר להסכם עבודה וזה הרעה בתנאי העבודה שלי וזאת עילה לתביעה בבית דין לעבודה.
אני סיכמתי איתך יום שישי עד 12:00 ולא תהיה דקה אחרי 12:00 במהלך השבוע סיכמתי איתך עד 19:00 וגם אני לא מתכוונת להישאר דקה אחרי 19:00.
זה שאתה נוסע לחודש לחול ולי בקושי תצא משכורת כי אני אצטרך בכלל לא לעבוד גם זאת הרעה בתנאי העבודה.
בקשר ליום חמישי אתה תקבל אישור רפואי שאיני יכולה לעבוד פיזית כל הרבה ימיים וקשה לי.
אני דורשת שהיום תעביר לי את הפנסיה.... אזכיר לך זאת שוב.
נתראה ביום ראשון
במידה ואינך מתחשב בימי חמישי אתה יכול לפטר אותי. ."
הנתבע השיב לנתבעת במסרון בו ציין, בין השאר, את הדברים הבאים:
"אני לא שיקרתי ואת כותבת בצורה לא נעימה ולא מנומסת
אני לא מסכים בשום אופן שאת מחליטה לעצמך שעות עבודה
עליך להגיע בזמן ולא לאחר
עליך להגיע כפי שסוכם בהסכם עבודה כל יום חמישי משעה 08:15 עפי שסוכם מהתחלה"
התובעת משיבה:
"לגבי חמישי אתה תקבל שבוע הבא מסמכים רפואיים שאיני יכולה לעבוד חמישי או שישי.
מתחשבת בך בשישי כי אתה לבד ולכן זה יצא על חמישי.
קשה לי לעבוד שני בקרים בשבוע בגלל ההריון"
הצדדים ממשיכים בהתכתבות ארוכה וביחס להיעדרות בימי חמישי כותב הנתבע:
"לא שיקרתי על דבר ושיהיה מאוד ברור: לא שניתי לך חוזה, לא הסכמתי לשינוי בימי חמישי, ההפך כשביקשת לשנות אמרתי לך שאני שומר את הזכות ואני לא מסכים לשינוי שאת דורשת.
יום חמישי הוא יום עבודה עליך להגיע כל יום חמישי בשעה 08:15
אני לא מסכים שאת לא עובדת ימי חמישי
ולא מסכים שלא תבוא לבית חולים כשיש צורך"
והתובעת משיבה לנתבע בלשון הבאה:
" אתה תקבל מסמכים רפואיים שאני לא יכולה לעבוד יותרמ4 ימיים בשבוע.
בתגובה כותב הנתבע:
"את לא כאן
היום יום חמישי
אתמול עזבת והשארת אותי לבד עם עקירה כירורגית
את מתנהגת בצורה לא הוגנת
הפנסיה הופקדה והסוכנת שלך קיבלה דיווח"

התובעת מציינת שוב:
"בשבועות הקרובים תקבל את המסמכים לגבי עבודה של 4 ימים בשבוע"
ההתכתבות בין הצדדים ממשיכה ובמסגרתה מציין הנתבע כי יבדוק האם התנהלות התובעת 'חוקית' כלשונו ועד מועד בדיקתו מתבקשת התובעת "לעבוד לפי החוזה כולל יום חמישי". והתובעת משיבה:
" לא כי אתה שוב עובר על החוק
אתה לא יכול להגיד לא לבוא לעבודה כי זה לא חוקי מה שאתה עושה
נתראה ביום ראשון
אני חייבת לעבוד לפי חוזה עבודה כאשר אני יכולה זאת
ברגע שיש אישור רפואי במהלך ההריון אני עובדת לפי אישור רפואי ואתה תאלץ לקבל זאת.
אתה עברת על החוק בכך שאיחרת עם המשכורת גם אם זאת פעם אחת.
בכך שעיכבת את הפנסיה במשך 3 חודשים.
ואתה עובר על החוק עכשיו שאתה אומר לי לא להגיע.
זה או שאתה מפטר אותי (שזה גם לא בדיוק חוקי) או שאתה מקבל את מה שאני אומרת לך ותפקידי להביא לך את האישור הרפואי
אז נתראה יום ראשון בעבודה.
ואשתדל להביא לך את האישורים לפני יום חמישי הבא
סיימתי את השיחה הזאת
נתראה ביום ראשון. "
וכן כותבת:
" בפעם המיליון לגבי חמישי אתה תקבל מסמכים רפואיים ואתה תחכה בסבלנות עד קבלתם בדיוק כמו שחיכית בסבלנות לפנסיה שלי במהלך 4 חודשים.
הנתבע משיב לתובעת:
" מעבר ליום חמישי (שאני לא מסכים)
את מחליטה על דעת עצמך מתי לבוא ומתי ללכת בלי הסכמה שלי
לא הגעת ביום שני ואתמול הלכת מוקדם בלי שהסכמתי
זו לא התנהגות אחראית או מקובלת"
והתובעת חותמת את דבריה ביחס להיעדרות בימי חמישי:
"חמישי סיימתי לדבר איתך על הנושא אני לא מגיעה ביום חמישי נקודה ואתה תקבל מסמכים ואתה תחכה בסבלנות שהם יהיו מוכנים כמו שאני בסבלנו חיכיתי 4 חודשים לפנסיה שלי.
הנתבע כותב לתובעת שאינו מסכים להיעדרויותיה בימי חמישי ובהקשר זה "אין פשרה" .
מחילופי המסרונים עולה כי התובעת עשתה דין לעצמה, עת החליטה על דעת עצמה לחדול מלהגיע לעבודה בימי חמישי, באופן שמשנה חד צדדית את הסיכום בנוגע לימי העבודה.
התובעת אכן כתבה לנתבע כי תמציא לו מסמך רפואי המאשר את היעדרותה בימי חמישי, אולם הלכה למעשה לא המציאה כל מסמך רפואי הקושר בין החלטתה שלא להופיע לעבודה בימי חמישי לבין מצבה הרפואי הנובע מההיריון. ההתכתבות בין הצדדים התנהלה בימים 16-17.10.19, התובעת זומנה לשימוע ביום 20.1.19. השימוע נדחה לבקשת התובעת והתקיים ביום 4.2.19 ואילו ההחלטה על הפיטורים התקבלה ביום 6.2.19, קרי כשלושה שבועות לאחר המועד שבו הודיעה התובעת לנתבע שאין בכוונתה להתייצב לעבודה בימי חמישי. מדובר בפרק זמן ארוך שאפשר לתובעת, לו חפצה בכך, להמציא אישור רפואי שתואם את מצבה.
נזכיר כי אישור התומך בהחלטתה שלא להגיע לעבודה בימי חמישי לא הומצא גם בדיעבד, במהלך ניהול ההליך בבית הדין. התובעת השיבה בחקירה הנגדית כי יש לה מסמכים, אולם לא צרפה אותם "כי לא חשבתי שאני צריכה להוכיח שאני אנמית ואני לא יכולתי מבחינה רפואית" (עמ' 7 ש' 3-4, ור' גם עמ' 6 ש' 27-34 וכן עמ' 7 ש' 6-12). בנסיבות אלה ומשטענת התובעת בנוגע להעדר אפשרות לעבוד בימי חמישי לא גובתה בכל מסמך רפואי מתאים לא הוכח לטעמנו כי החלטת התובעת שלא להגיע לעבודה בימי חמישי נובעת ממצבה הרפואי בשל הריונה.
ערות אנו לעובדה שהנתבע כתב לתובעת בחילופי המסרונים ביניהם כי ביחס להיעדרותה בימי חמישי "אין פשרה". איננו מקבלות את טענות התובעת לפיהן ניסוח זה מלמד על חוסר תום לב, התעמרות וחוסר רצון דווקני להתחשב במגבלותיה של התובעת כאישה הרה. בהתחשב בכלל נסיבות הענין, לרבות התוכן המלא של כל ההתכתבויות בין הצדדים והשפה בה נעשה שימוש, בהתחשב בטיב העבודה, בצרכי העבודה כפי שהוגדרו מלכתחילה, בהיקף המשרה של התובעת ובעובדה שהתובעת הודיעה שלא תתייצב יותר לעבודה בימי חמישי וכן לא תתלווה לנתבע לעבודה במרכז הרפואי, איננו סבורות כי יש לראות בהתבטאות זו משום חוסר תום לב בולט המלמד על חוסר התחשבות במצבה של התובעת כאישה בהיריון. דהיינו לטעמנו אין קשר בין הנוקשות בתשובה לבין עובדת היותה של התובעת בהיריון. מדובר בתגובה נחרצת המבטאת את העובדה שהנתבע סבר כי צרכי העבודה ונחיצותה של התובעת, אינם מאפשרים היעתרות להודעת התובעת בדבר אי התייצבות לעבודה בימי חמישי. התבטאות זו אכן אינה מתיישבת עם הגמישות הרבה שגילה הנתבע לאיחורים ולהיעדרויות של התובעת עובר לאותה התכתבות, ברם גמישות זו באה לידי ביטוי גם לאחר שהתובעת הודיעה כי היא בהיריון (קרי הגמישות והסלחנות לא ננקטו כלפי התובעת רק בתקופה שבה טרם ידע הנתבע על הריונה, אלא גם בתקופה שכבר ידע על ההיריון). הנתבע נימק את החלטתו בצרכי העבודה (עמ' 17 ש' 4-8) וגרסתו זו מקובלת עלינו. כמו כן יש להניח כי הלשון בה נקט הנתבע היתה מושפעת, בין השאר, מהלשון המשתלחת בה עשתה התובעת שימוש כלפיו (דוגמת "אתה רק משקר", "חמישי סיימתי לדבר איתך על הנושא אני לא מגיעה נקודה", "אתה תחכה בסבלנות.." ועוד התבטאויות בשפה שאינה מקובלת במערכת יחסי עבודה, לשון המעטה). קריאת מכלול ההתכתבויות מעלה כי הנתבע לא עשה שימוש בשפה שמלמדת על חוסר רגישות לעובדת היותה של התובעת בהיריון.
באופן דומה לא הוכח כל קשר בין מצבה הרפואי של התובעת הנובע מההיריון לבין סירובה של התובעת להתלוות לנתבע בעת עבודתו במרכז הרפואי - שיקומי רעות (לעיל ולהלן – המרכז הרפואי).
הצדדים חלוקים בשאלה האם ליווי הנתבע בעת ביצוע עבודתו במרכז הרפואי היה חלק מתנאי העבודה להם נדרשה התובעת אם לאו. בהקשר זה מצאנו לקבל את עמדת הנתבע, לפיה מדובר היה בחלק מתנאי העבודה. גרסת התובעת, לפיה ההגעה למרכז הרפואי לא הוגדרה כחובה והדבר היה נתון ל'הסכמתה' או ל'שיקול דעתה' (סעיף 12 לתצהיר התובעת) הינה תמוהה ולא ברורה.
ברי כי הנתבע, רופא שיניים במקצועו, נזקק לסייעת בעת שמבצע טיפולים רפואיים במטופליו, ובכלל זה במטופלים במרכז הרפואי. לכן, טענת הנתבע כי הליווי שלו בעת ביצוע טיפולים אלה הוא חלק משגרת העבודה ומדרישות העבודה מתיישבת עם שורת ההיגיון. מקובלת עלינו בהקשר זה עדותו של הנתבע לפיה "היא אמרה לי שאני צריך לחכות בסבלנות כדי שתביא אישור רפואי שהיא לא חייבת לעבוד בימי חמישי שהיא מעולם לא הביאה. היא אמרה שהיא לא תבוא אתי לביה"ח ואין לי מה לעשות כשהעבודה שלה זה לבוא אתי לביה"ח וגם בימי חמישי כשהיא מחליטה על דעת עצמה שלא תעבוד בחמישי ולא תבוא לביה"ח אז מה נשאר? זה לא לפי ההסכם וזה לא לפי הצרכים שלי." [עמ' 17 ש' 4-8].
התובעת מפנה להתכתבות בודדת מיום 16.10.18 במסגרתה נשאלה האם תוכל להגיע למחרת בשעה 10:00 לטיפול במרכז הרפואי, השיבה שאינה יכולה ונענתה בתשובה "לורה תבוא איתי. הכל בסדר". אין בהתכתבות יחידה זו כדי להעיד על כך שהעבודה במרכז הרפואי היתה חלק מתנאי העבודה אם לאו. מההתכתבות ניתן להסיק כי התובעת לא היתה משובצת כלל לעבודה במועד שביחס אליו נשאלה (שכן נשאלה האם תוכל להגיע בשעות הבוקר והשיבה כי רק בשעות הבוקר חוזרת למרכז הארץ). בנוסף, סירובה של התובעת להגיע למרכז הרפואי לא נומק כקשור להריונה אלא מאחר ו"יש לי אירוע בצפון היום ורק מחר בבוקר אני חוזרת למרכז" (ר' בהקשר זה גם את עדות הנתבע בעמ' 20 ש' 12-15).
כאמור, לא הוכח כי סירוב התובעת להתלוות לנתבע למרכז הרפואי נובע ממצבה הרפואי בהיריון. החלטת התובעת בהקשר זה לא נתמכה בכל מסמך רפואי מזמן אמת. התובעת המציאה מסמך מיום 7.2.19, לאחר המועד שבו כבר התקבלה החלטת הפיטורים, אשר נכתב על ידי רופא משפחה, ולא על ידי רופא תעסוקתי או רופא נשים. במסמך לקוני זה צויין כי מומלץ לתובעת "להימנע מעבודה המסכנת את ההיריון עקב חשיפה למזהמים אפשריים". המסמך אינו מציין דבר אודות עבודה במרכז הרפואי ולא ניתן להסיק ממנו את הקשר הנטען. נזכיר להשלמת התמונה כי מדובר בתקופה הקודמת לתקופת פרוץ מגיפת הקורונה.
לא ניתן לקבל את טענת התובעת בחקירתה הנגדית לפיה "הרופאה ממליצה לי להימנע מזיהומים ובית אבות זה המקום הכי זיהומי. אתה רופא? אני מתעסקת ברפואה שנים. אני חובשת ומבינה דבר או שניים ומבינה שאסור. מותר לנשים בהריון לעבוד בבית חולים . מותר לאשה בהריון לבחור לא להיכנס למטופל שיש לו חשש לזיהום. אני מתעסקת ברפואה מגיל 20" (עמ' 10 ש' 3-6). מדובר בענין רפואי שצריך להיתמך במסמך מתאים. בהמשך חקירתה הנגדית של התובעת מאשרת התובעת כי ההחלטה שלא להתלוות לעבודה במרכז הרפואי היא החלטה אישית שלה, אשר אף לדבריה אינה מצדיקה תשלום גמלת שמירת היריון מאת המוסד לביטוח לאומי (עמ' 12 ש' 22-26).
מההתכתבויות האמורות, בצירוף עדויות הצדדים, עולה כי התובעת החליטה לשנות על דעת עצמה, באופן חד צדדי ומבלי שהציגה אישורים רפואיים מתאימים התומכים בכך, את ימי העבודה. כך ביחס לאי הגעתה בימי חמישי וכך ביחס לאי הגעתה לעבודה במרכז הרפואי. עוד עשתה התובעת דין לעצמה עת החליטה כי עדיף שתתייצב לעבודה במרפאה בימי שישי ולא בימי חמישי – החלטה ניהולית מובהקת שכלל לא אמורה להיות בשיקול דעתה.
עוד נזכיר כי התובעת עצמה ציינה בהתכתבויותיה אל הנתבע כי במידה השינוי בנוגע לימי העבודה אינו מקובל על הנתבע – ואכן הוכח כעולה גם מהתכתבויות בזמן אמת ששינוי זה לא היה מקובל על הנתבע – הרי שהיא מצפה מהנתבע שיפטר אותה ובמילותיה "במידה ואינך מתחשב בימי חמישי אתה יכול לפטר אותי".
להשלמת התמונה בנקודה זו נבהיר כי איננו מקבלות את טענת התובעת לפיה הנתבע הוא זה אשר שינה את שעות העבודה, בעצם החריגה משעות סיום העבודה. כך או כך, אין שום קשר בין שינוי ימי העבודה של התובעת מיוזמתה (אי הגעה בימי חמישי) וסירובה להגיע לעבודה במרכז הרפואי לבין שעת סיום העבודה (ר' גם עדות הנתבע בעמ' 19 ש' 26-36, ועמ' 20 ש' 1-2 אותה מצאנו כמהימנה).
שלישית, התרשמנו כי התובעת התנהגה באופן בלתי מקובל, תוך שהיא עושה שימוש בשפה מתלהמת ותוקפנית שאינה מקובלת ביחסי עבודה.
כך למשל התובעת כתבה לנתבע פעמים מספר כי הוא "משקר", וכן כתבה "אני סיימתי את השיחה הזאת" ו"אתה תחכה בסבלנות" ושאר ביטויים שאינם מנומסים, לשון המעטה. עוד כתבה התובעת לנתבע "לצערי, נשארת לעבוד אצלך". שימוש בלשון חדה זו אינה ראוי ביחסי עבודה ואכן מלמד על זלזול בנתבע (כנטען בסעיף 31 לתצהירו).
אין בידינו לקבל את טענת התובעת בסיכומיה לפיה היא אך נהגה באסרטיביות עת עמדה על זכויותיה, לכאורה וכי גם אם יש מי שיראה בסגנונה כ'בלתי הולם' כביכול, הרי שתלונותיה מוצדקות וראויות להגנה (סעיף 31 לסיכומים). אכן, כטענת התובעת בסיכומיה (סעיף 32) החוקים השונים, לרבות חוק שוויון הזדמנויות, לא נועדו להגן רק על אוכלוסיית 'העובדים המצטיינים' כלשונה, אלא להעניק הגנה לכלל הזכאים להגנה מכוח החוק. ברם, סטייה מנורמות התנהגות בסיסיות יכולה ללמד על טיבו של האדם ועל התנהלותו כעובד. לעיתים יש בכך כדי ללמד אף על מידת המחוייבות לעבודה. מדובר באמות מידה רלבנטיות הנשקלות בעת החלטה לסיים יחסי העסקה. אין כל טעם לפגם באסרטיביות של עובד העומד על הזכויות המוקנות לו בדין, אולם לעיתים 'סגנון' כלשון התובעת אינו דבר נטול חשיבות, אלא שיש בו כדי ללמד על מהות ותוכן. ככל שעולה התנהגות בלתי מקובלת, שבאה לידי ביטוי גם בלשון בלתי הולמת ומשתלחת, עשוי הדבר להוות חיזוק למסקנה שהנימוק העומד ביסוד ההחלטה לסיים את ההעסקה לא היה קשור להיריון אלא להתנהלות כעובדת.
רביעית, לא הופרכה טענת הנתבע לפיה התובעת לא מילאה את תפקידה באופן מספק לטעמו.
כך למשל לא נסתרה הטענה כי נשרפו צילומי מטופלים, באופן שחייב את המטופלים לבצע צילומים נוספים ולהיות חשופים לקרינה מיותרת נוספת. תשובת התובעת בחקירה הנגדית לפיה "מעולם לא לימדו אותי לבצע צילומי שיניים ויכול להיות שזה לא יצא הכי מושלם בעולם ובנוסף בהכשרתי מעולם לא עברתי שום דבר שקשור לרפואת שיניים" (עמ' 11 ש' 19-20) אינה מפריכה את טענת הנתבע בהקשר זה (ר' גם עמ' 11 ש' 25-29). .
העובדה שהנתבע אישר כי התובעת אכן ביצעה מטלה של סידור ניירת (ובלשונו "זה היה קופסא אחת של צילומי סי טי אבל לא היה יותר מ- 50 צילומים ויכול להיות שזה היה של 9 שנים אחורה. 30 – 50 תיקים של סי טי זה לא המון עבודה וזה לוקח חצי שעה. היא מנפחת את זה ממשהו קטן למשהו גדול", עמ' 19 ש' 7-9) אינה סותרת את הטענה בדבר חוסר שביעות רצון מקצועי ממנה ואינה שומטת את הקרקע תחתיה.
בהקשר זה נזכיר כי ביום 16.1.19 יצאה התובעת מהמרפאה באמצע יום העבודה מהטעם שלטענתה הנתבע סירב במכוון לפתוח את המזגן באופן שגרם לה לרעוד מקור, בעת היותה בהיריון. לטענת התובעת היא עזבה לאחר שהנתבע סיים לבצע טיפול שיניים בילד (סעיף 17 לתצהירה). הנתבע טען מנגד (סעיפים 9-10 לתצהירו) כי התובעת עזבה את המרפאה באמצע יום עבודה, לפני הליך של עקירה כירורגית שביצע במטופל ללא עזרה, תוך הבעת זלזול וחוסר אכפתיות בו ובמטופלים. בחקירתו הנגדית שב והסביר הנתבע את שציין בתצהירו, כי אינו מסוגל לבצע פעולה כירורגית מיטבית כשלהרגשתו חדר הטיפולים בטמפרטורה גבוהה מדי ו"הכי חשוב שאעשה את הניתוח כמו שצריך. אי אפשר לעשות את הניתוח עם חום. מזגן אחד השארתי דלוק" (עמ' 18 ש' 19-23). הנתבע הסביר בחקירתו כי בניגוד לטענתה התובעת לא 'התחננה' כי יפתח עוד מזגן "אלא פשוט הלכה".
אף אם נקבל את טענת התובעת לפיה היה לה קר בחדר הטיפולים סבורות אנו כי עזיבת העבודה באמצע המשמרת אליה שובצה, כך שרופא השיניים נותר ללא עזרת סייעת בעת ביצוע עקירה כירורגית, אינה מתיישבת עם טיבה החיוני של עבודת התובעת וטבעה של עבודה זו.
כך גם לא נסתרה טענת הנתבע (סעיף 25 לתצהירו) לפיה בעת טיפול במטופל, אשר נוזלים נזלו על צווארו, נמנעה התובעת מניקוי הצוואר כנדרש מאחר והייתה עסוקה בטלפון הנייד. לכשהעיר לה הנתבע השיבה כי אינה רואה ללא משקפיים וכשביקש שתרכיב את משקפיה השיבה כי אין בכוונתה להרכיב משקפיים בעבודה ובמידה ויש צורך לעשות שימוש במגבת על הנתבע לומר לה לעשות כן. טענה זו, שכאמור לא הופרכה, תומכת אף היא בגרסת הנתבע בדבר חוסר שביעות רצון מקצועי מהתובעת.
הנתבע הסביר בחקירתו הנגדית כי ההחלטה לפטר את התובעת נבעה ממספר טעמים ולא התקבלה על יסוד נימוק אחד בלבד, ובלשונו [עמ' 21 ש' 3-13]:
"זה לא כאילו הכל היה בסדר ורק האישור החליט להפסיק את העבודה או לא. כשאנו מטפלים בבן אדם אנחנו אמורים לשמור על האדם ורוק יורד לו מהפה והיא אומרת שהיא לא רואה את הרוק והיא לא מתכוונת להרכיב משקפיים בעבודה ואני צריך להגיד לה מתי רוק יוצא מהפה של המטופל. מספר דברים הובילו אותי להזמין אותה לשימוע. חוסר התייחסות למטופל שהיא לא תשים משקפיים ולא תוכל לראות רוק ורק אני צריך להגיד לה מתי הלקוח במצוקה כי היא לא רואה את זה היא הורסת צילומים. מגיעה באחור. עוזבת אותי באמצע ניתוח. היו המון דברים שהובילו אותי להזמין אותה לשימוע ובשימוע נתת לה הזדמנות להתייחס לכל הטענות שיש לי. החלק הזה שלא יכולה ללכת לביה"ח או יום חמישי זה רק חלק קטן. במקום להיות צמוד למטופל היא מתעסקת בטלפון. המטופל אמור להרגיש שיש מישהו בחדר שמגן עליו וזה תפקיד הסייעת אבל היא לא ראתה ולא התייחסה לפציינט. כשהיא הגיעה לשימוע היא לא התייחסה לאף אחד מהטענות שלי".
עדות הנתבע בהקשר זה מקובלת עלינו ומצאנו אותה מהימנה וכנה.
חמישית, אין בידינו לקבל את טענת התובעת בסעיף 7 לתצהירה לפיה זמן קצר לאחר ההודעה על הריונה החל הנתבע להתייחס אליה באופן פוגעני ומשפיל, לכאורה, "כנראה כדי לגרום לי לעזוב את המרפאה מיוזמתי". התובעת התחילה עבודתה ביום 3.10.18. כבר כשבועיים לאחר תחילת העבודה סיפרה התובעת לנתבע כי היא בהיריון (ר' סעיף 6 לתצהיר התובעת והמסרון נספח 3 לתצהיר). הוכח בפנינו שהנתבע לא התייחס לתובעת באופן פוגעני ומשפיל בכלל ובפרט לא בסמוך לאחר ההודעה על ההיריון. הנתבע אישר לתובעת, אשר עבדה כאמור תקופה קצרה ביותר, להעדר בחודש דצמבר 2018 במשך כשבועיים לצורך חתונתה (ר' סעיפים 34-35 לתצהיר הנתבע, אשר לא נסתרו). ביום 6.12.18, כמעט חודשיים לאחר המועד שבו סיפרה התובעת לנתבע על הריונה, כתבה התובעת לנתבע את המסרון הבא, אשר אינו מתיישב עם טענת התובעת בנוגע להתעמרות ויחס פוגעני לאחר ההודעה על ההיריון:
"דיויד רציתי להגיד לך שמאוד כיף לעבוד איתך ותודה על ההבנה והגמישות בנוגע לתכנון החתונה".
כאשר נשאלה התובעת על הדברים בחקירתה הנגדית השיבה [עמ' 8 ש' 27-30):
"ת נכון .זה קשור לחתונה. זה מה שכיף לי כשהייתי צריכה להתחתן.
ש. אבל כתבת לך שכיף לך לעבוד אתו?
ת. הוא התחשב בזה שנתן לי חופש לחתונה אבל הוא לא היה חייב להסכים.
לשון התובעת עצמה, כפי שבאה לידי ביטוי בהתכתבות האמורה, שומטת מאליה את הקרקע תחת טענתה לפיה הנתבע החל להתייחס אליה באופן פוגעני ומשפיל, כביכול, לאחר ההודעה על ההיריון. אין בידינו לקבל את הטענה האמורה.
לא נעלמה מעינינו התכתבות הווטסאפ מיום 1.12.18 בקבוצה שכונתה "הצוות שלי" אשר כללה את הנתבע, את התובעת ואת יתר הסייעות במרפאותיו של הנתבע (נספח 4 לתצהיר התובעת). אין אנו סבורות כי התכתבות זו מוכיחה כטענת התובעת כי הנתבע רצה לפטרה בגלל הריונה. ננמק.
התכתבות זו נסובה בתחילה אודות גור חתולים "רטוב ובקושי מגיב" שנמצא והועבר לטיפול הנתבע. הנתבע תאר את טיפולו בגור החתולים בעזרת מגבות והדלקת מזגן וסייעת בשם שירן (להלן – שירן), אשר ציינה בהתכתבות שהיא עובדת עם הנתבע כבר מעל 9 שנים, כתבה לנתבע "אפילו לנו אתה לא מדליק מזגן" ובהמשך כתבה "לדעתי צריך בחורף להישאר בבית ולא לעבוד". הנתבע השיב לשירן "בגלל זה הנשים עושות 3 עד 4 ילדים ולוקחים חופשת לידה חצי שנה".. על כך השיבה שירן "מזלי שעוד מעט אני בחופשת לידה... כל החורף" והמשך שואלת אותו שירן "זוכר שחודש הבא אני אמורה ללדת?" והנתבע משיב "כן אני בחרדה. גם סיון עוד מעט יולדת".
מדובר לטעמנו בהתבטאות לא מוצלחת של הנתבע, אשר מוטב היה שלא היה עושה בה שימוש. יחד עם זאת, התרשמנו בבירור שאין מדובר בהתבטאות שמלמדת על כוונה לפגיעה בזכויות עובדות בהיריון או על רצון לפטר את התובעת. עולה בבירור ממכלול ההתכתבות ומהקשרה שמדובר בדברים שנכתבו בבדיחות הדעת. ההתכתבות היא בעיקרה בין הנתבע לבין שירן וכולה רצופה סמלי אימוג'י בעלי משמעות ותמונות. ההתכתבות מלמדת על 'עקיצות' הדדיות בלשון מבודחת ועל תכתובת אישית כמעט בין הנתבע לבין שירן, שכלל אינה נוגעת לעבודה. כך בין השאר, מתייחסת שירן לעובדה שגם הנתבע הוא אב ל- 3 ילדים והנתבע מצידו חולק את העובדה שלקח את נכדיו לקולנוע וזוכה לשבחים על כך. הנתבע העיד בנוגע להתכתבות הווטסאפ את הדברים הבאים [עמ' 17 ש' 14-18]:
"זה היה 1.12 זה היה בצחוקים. השיחה הזאת בין שלוש ארבע עובדים ביחד זה היה בצחוקים. הם ניסו לגרום לי לצחוק כי ישבתי שם עם חתול גוסס על הברכיים. כל הסמיילים שם שהיה כתוב כי אף אחד לא אמר משהו ברצינות. החתול מת באותו לילה. הם ניסו לעודד אותי באותו לילה. שום דבר אי אפשר להשתמש בו כי זה לא היה קשור לעבודה כל השיחה הזאת"
מצאנו את הסברו של הנתבע מהימן ואותנטי. נזכיר כי שירן כתבה לנתבע, טרם תשובתו האמורה כי לדעתה "צריך בחורף להישאר בבית ולא לעבוד".
ביחס לחרדה המצויינת בהתכתבות הווטסאפ הסביר הנתבע הסבר שמקובל עלינו ולפיו [עמ' 17 ש' 34-36]:
"ש. אני עונה לשירן ואתה אומר שאתה בחרדה כי סיון עוד מעט יולדת?
ת. זה היה מופנה לשירן עמוס. זה היה לא רציני. לא שומעים את הצחוקים בשיחה. בכל מקרה זה היה קשור לשירן. אתה מכניס דברים שלא קשורים. אין טונים באס אם אס. שירן הבינה אותי כי היא מכירה אותי טוב."
התכתבות זו, אשר הוחלפה בקבוצה למעלה מחודשיים לפני שהתובעת פוטרה אינה מחזקת לטעמנו את טענות התובעת. ההתכתבות הינה בעיקרה בין הנתבע, לבין עובדת אחרת בשם שירן. טענת הנתבע כי העסיק לאורך השנים נשים הרות לא נסתרה. הנתבע חזר בחקירתו על טענתו לפיה העובדת שירן עבדה אצלו במשך שנים ו"הייתה שלוש פעמים בהיריון בזמן שהיא עבדה אצלי" (עמ' 17 ש' 10-11). עדות זו לא הופרכה. אף התובעת בחקירתה אישרה כי הנתבע לא פיטר את העובדת בת חן בעת שהיתה בהיריון (עמ' 13 ש' 22-26).
כללם של דברים - שוכנענו כי התובעת לא פוטרה בשל הריונה, אלא מטעמים כשרים ועניינים, הנוגעים להתנהלותה כעובדת, ובכלל זה, איחורים תכופים והיעדרויות רבות, אי שביעות רצון מקצועית, אי הסכמה להמשך עבודה בימי חמישי וכן העדר הסכמה להתלוות לנתבע לטיפולים במרכז הרפואי רעות, באופן שלא התיישב עם צרכי העבודה והיווה שינוי של ההסכמות בענין ימי העבודה ומהותה, והכל כמפורט לעיל.
עוד הגענו למסקנה כי אין מקום להחיל בעניינה של התובעת את 'מודל ההכתמה' שעה ששוכנענו כי ההיריון לא היווה ולו שיקול משני בהחלטה בנוגע לפיטורים.
אשר לעתירת התובעת לחייב את הנתבע בפיצוי בגין עוגמת נפש שנגרמה לה כביכול בשל התנהלותו כמעסיק עוד טרם החלטת הפיטורים, הרי שגם רכיב תביעה זה דינו להידחות. ננמק.
אף אם נצא מנקודת הנחה שהתובעת נפגעה מפיטוריה וחשה עוגמת נפש – תחושות אשר מטבע הדברים מאפיינות כמעט כל הליך של פיטורים מעצם טיבו - הרי שנסיבות הענין אינן מצדיקות פיצוי, שעה שלא הוכח כי נפל פגם בהתנהלות הנתבע ולא שוכנענו כי הנתבע התנהל בצורה בלתי הולמת וחריגה או פיטר את התובעת מפאת הריונה. כידוע פיצויים בגין עוגמת נפש נפסקים במשורה ובמקרים חריגים ועל בית הדין לנהוג בריסון בהקשר זה (ע"ע (ארצי) 635/06 רננה לוי נגד עירית ירושלים (11.2.07)).
סבורות אנו כי טענות התובעת בכל הנוגע לנסיבות המזכות אותה לשיטתה בפיצוי בגין עגמת נפש, אף ללא קשר לפיטוריה, אלא במהלך העבודה, אף הן לא הוכחו.
התובעת טענה כי הנתבע נהג להרים עליה את קולו ולדבר בטון רם. טענה זו לא הוכחה. הטענה נתמכה במסרון אותו שלחה התובעת עצמה לעובדת אחרת במרפאה ביום 23.11.18 (נספח 5 לתצהירה) ובו כתבה לאותה עובדת כי הנתבע "צרח פה כל הבוקר". העובדת אליה נשלח המסרון לא זומנה לעדות וגם לא עובדות אחרות במרפאה. מקובלת עלינו עדות הנתבע אשר העיד כי אינו נוהג לצעוק וכי העובדה שהוא מרים את הקול נובעת מכך שהוא לקוי שמיעה ומסתייע במכשיר שמיעה ((עמ' 15 ש' 27-30).
כך גם איננו מקבלות את טענות התובעת לפיהן הנתבע נהג 'להקפיא' את חדר הטיפולים וסירב לפתוח מזגן או אמצעי חימום אחר רק במטרה להתעמר בה, להתנכל לה ולהקשות עליה בשל הריונה. לא הופרכה טענת הנתבע בסעיף 41 לתצהירו לפיה הוויכוחים אודות הטמפרטורה הרצויה במרפאה היו ויכוחים שגורים בין הנתבע לבין הסייעות שעבדו עימו עוד בטרם החלה התובעת לעבוד אצל הנתבע ואלה נמשכים גם לאחר סיום עבודתה – ויכוחים אשר לטענת הנתבע מקורם בשוני בהעדפות שקיים פעמים רבות בין גברים ונשים ביחס לטמפרטורה רצויה בחלל העבודה, ללא קשר לתובעת באופן אישי. הדברים עלו גם בהתכתבות המשותפת של הנתבע עם הסייעות הנוספות שלו, לרבות התובעת (נספח 4 לתצהיר התובעת).
על אף שבמקום עבודה ככלל ראוי להתחשב במידת האפשר בכל העובדים, גם ביחס למידת הטמפרטורה בחלל העבודה, הרי שבנסיבות הספציפיות של ענייננו מקובלת עלינו טענת הנתבע בסעיף 42 לתצהירו ולפיה בעת שהוא מבצע הליכים כירורגיים במטופלים הוא סוגר את המזגן על מנת שיוכל לבצע את העבודה הרפואית הכירורגית באופן מיטבי ומבלי שהחום בחדר הטיפולים ישפיע על עבודתו המקצועית, דהיינו כיבוי המזגן נעשה לצורך הבטחת תנאי עבודה נוחים לרופא בעת ביצוע טיפול כירורגי וללא קשר לתובעת או להריונה. הנתבע חזר על הדברים בחקירתו הנגדית (עמ' 18 ש' 19-23) ומצאנו את גרסתו בענין כנה ומשכנעת. אף אם הוויכוחים בנושא הטמפרטורה הרצויה גלשו מעבר לחדר הטיפולים עצמו ונגעו גם לחדרים אחרים במרפאה אין בכך משום הצדקה לטעמנו לפסיקת פיצוי כלשהו.
אשר לטענת התובעת כי הנתבע עצמו הפר את תנאי העבודה שסוכמו, בעצם חריגות משעת סיום העבודה, הרי שגם טענה זו דינה להידחות. לא הוכח כי לתובעת נמסרה הודעה על תנאי עבודה. בהעדר הודעה כתובה על תנאי עבודה הנטל לסתור את הטענות הנוגעות לתנאי העבודה מוטל על כתפי המעסיק. משכך על הנתבע מוטל הנטל להפריך את טענת התובעת לפיה שעת העבודה המוגדרת בימים א', ב' ו-ד' היתה 19:00 ולא לאחר מכן. סבורות אנו כי הנתבע עמד בנטל, הפריך את טענת התובעת והוכיח כי סוכם בין הצדדים ששעת העבודה הינה בעת שמסתיים הטיפול במטופל האחרון, בסביבות השעה 19:00 או בסמוך לך. נבאר.
בין הצדדים נטושה מחלוקת בשאלת שעת סיום העבודה. בעוד שהתובעת טוענת כי סוכם שבימים א', ב' ו- ד' עבודתה תסתיים בשעה 19:00 טוען הנתבע מנגד כי מאחר ומדובר במרפאה ובעבודה המסייעת לרופא השיניים לא ניתן לקבוע שעת סיום קשיחה ולעיתים בשל התארכות הטיפול שמוגש למטופל יש צורך לסיים את העבודה בשעה מאוחרת יותר. לכן טוען הנתבע כי סוכם בין הצדדים שבימים אלה עבודת התובעת תסתיים עם סיום המטלות במרפאה, ובדרך כלל בשעה 19:00 או בסמוך לכך.
נבהיר שאין חולק כי התובעת קיבלה שכר עבור כל שעת עבודה שבה עבודה, גם אם זו חרגה מהשעה המוסכמת לטענתה. התובעת אף לא טענה אחרת ולא עתרה במסגרת התביעה לפיצוי בגין שכר עבודה (ר' עדות הנתבע בעמ' 16 ש' 29).
טענת הנתבע מתיישבת לטעמנו עם שורת ההיגיון ועם אופי העבודה עם מטופלים. הנתבע הסביר בחקירתו את האילוצים הכרוכים בטיפול רפואי במטופלים ואת העובדה ש"אתה נכנס לחדר ניתוח אבל לא יודע באיזה שעה תצא משם" (עמ' 16 ש' 25 ור' גם עדות הנתבע בעמ' 18 ש' 4, 12).
כך או כך, סבורות אנו שאין צורך להידרש לסוגיה זו שכן ברור שאיחור בהגעה לעבודה משבש את סדר העבודה התקין ואינו מאפשר התנהלות מיטבית במרפאה. בנוסף, אין דבר בין סוגיה זו לבין הטענה הנטענת להתעמרות בעבודה.
אשר לטענת התובעת בנוגע לתשלום הפרשות לפנסיה באיחור – לטענת התובעת אלה שולמו באיחור ולא במלואם (סעיף 14 לתצהיר). כתב התביעה אינו כולל רכיב תביעה שעניינו חלף תשלום הפרשות לפנסיה. בהתחשב בכלל נסיבות הענין, לרבות העובדה שמדובר בארבעה חודשי העסקה בלבד (תקופה אשר רק בנסיבות מסויימות מקימה זכאות לתשלום הפרשות לפנסיה) ומשלא הובאו כל נתונים בנוגע לתשלומי הפנסיה, ברי כי אין מקום לקבוע כי התובעת זכאית לפיצוי כלשהו בגין עגמת נפש, בשל ביצוע ההפרשות באיחור (אם וככל שאכן בוצעו באיחור. ענין שלא הוכח).
מהטעמים המפורטים לעיל תביעת התובעת נדחית.
בהתחשב בכלל נסיבות הענין התובעת תישא בהוצאות הנתבע בסך 10,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין.

ניתן היום, ו' חשוון תשפ"ב, (12 אוקטובר 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נציגת ציבור (עובדים)
גב' אלינורה ויינטרוב

כרמית פלד , שופטת
אב"ד

נציגת ציבור (מעסיקים)
גב' מרים כצמן