אני אמנם בסגר בבית שלי, אבל לפחות לא פוחדת מרוצחות מסוכנות שאין להן מה להפסיד".
הסגר הביתי בעקבות התפרצות הקורונה מזכיר לי את ארבעת החודשים בהם עברתי גיהנום בכלא נווה תרצה, אבל עם הרבה הבדלים משמעותיים
זיוה יצחק | mako | פורסם 03/04/20 , צילום זיוה יצחק - גיל דור
הסגר הביתי בעקבות התפרצות הקורונה מזכיר לי את ארבעת החודשים בהם עברתי גיהנום בכלא נווה תרצה, אבל עם הרבה הבדלים משמעותיים
זיוה יצחק | mako | פורסם 03/04/20 , צילום זיוה יצחק - גיל דור
 |
| זיוה יצחק | צילום: גיל דור |
לפני כחמש שנים קיבלתי שמונה חודשי מאסר בפועל בשל עבירת אי-דיווח בזמן על מע"מ. הייתי אישה נורמטיבית שכל פשעה היה אי יכולתה לשלם, לא גניבה ולא העלמת מס, ובמשך ארבעה חודשים וארבעה ימים עברתי בכלא נווה תרצה גיהנום בכל דקה ובכל שנייה. המראות, הצעקות, הסכנות, הריחות, האסירות מכל גווני הקשת היו סיוט מתמשך עבורי.
בימים אלה אני נמצאת כמו כמעט כל תושבי המדינה בסגר ביתי, אבל עם הרבה מאוד הבדלים בינו לבין התקופה בה שהיתי בכלא. אתחיל מכך שכאן אני בבית, בחממה הפרטית והאישית שלי, ולא חולקת את הספייס שלי עם נשים נוספות.
מי שלא היה בכלא לא מסוגל לתאר לעצמו איזה רעש נוראי, מחריד ובלתי נסבל נוצר מדלתות הברזל הענקיות, וגם לא את הסיטואציה החוזרת ונשנית כשהאסירות סגורות בתאים ומישהי זקוקה לעזרה. הן יכולות פשוט לצעוק מעל חצי שעה: "סוהר, סוהר, סוהר", עד שמישהו מהסגל מואיל בטובו להגיע. אחת האסירות שהייתה בהריון קיבלה צירים ואז ירידת מים. זה היה נורא לראותה צועקת לעזרה, ואף אחד לא מגיע לעזור.
אני אמנם בסגר בבית שלי, אבל לפחות אני לא פוחדת לעבור התעללות מידי נשים נוראיות, וגם לא צריכה לחיות בקרב רוצחות מסוכנות שאין להן מה להפסיד. אני לא צריכה לראות כל היום נשים מכות האחת את השנייה, מושכות שערות ומעיפות זו על זו שולחנות וכיסאות בגלל חתיכת עוגה עלובה. אני בבית שלי ולא צריכה לסבול את הבהלה מהצפירות העולות ויורדות המודיעות על דקירות.
בשעה שבע וחצי בבוקר אני לא שומעת את צעקות הסוהרים לאסירות הנרקמוניות: "אדולן, אדולן" – טיפול תרופתי נוזלי לאסירות המכורות לסמים; בזמן ספירת הצהריים ואחר הצהריים אני לא שומעת את צעקות הסוהרים "ספירה", ולא סגורה אחר כך במשך שעה שלמה בתא בזמן הספירה; אני לא שומעת את המילה "חובש" נצעקת כאשר חובש מגיע לחלק תרופות באגף שלוש פעמים ביום. לעתים הסוהרים צועקים "חובש, חובש" גם פשוט כדי שכל האסירות יגיעו לעמדת הסוהר.
אני אמנם לא יכולה לצאת מהבית, אבל אני לא צריכה לחכות שבועיים כדי לרכוש מוצרים בקנטינה. יש לי ארון נורמלי ולא ארונית קטנה שכל מה שיש בה הוא מספר זעום של בגדים ולבנים, תמונות של חלק מבני משפחתי וסיגריות. אני לא צריכה להתחלק בזמן צפייה במכשיר טלוויזיה אחד בתא המיועד ל-6-4 אסירות. בכל תא יש את האחת ה"שולטת", ובדרך כלל היא זו שמכתיבה באילו תוכניות צופים.
אני לא צריכה לראות חתולים מטיילים על תבניות אוכל המוגשות לאחר מכן לאסירות, ולא להריח את ריחות העובש והפטריות על הקירות. אני כבר לא צריכה להתקלח במקלחת מעופשת מלאת בקטריות וחיידקים, אלא חיה בביתי הפרטי שלי. אמנם בסגר, אבל מרגישה הכי בסדר שאפשר.
זיוה יצחק היא סופרת ומשוררת, שבימים אלו יוצאת בקמפיין מימון המונים לספר הילדים "שוקי ומוקי מספרים 8 סיפורים" המוקדש לזכר אביה פנחס.
בימים אלה אני נמצאת כמו כמעט כל תושבי המדינה בסגר ביתי, אבל עם הרבה מאוד הבדלים בינו לבין התקופה בה שהיתי בכלא. אתחיל מכך שכאן אני בבית, בחממה הפרטית והאישית שלי, ולא חולקת את הספייס שלי עם נשים נוספות.
מי שלא היה בכלא לא מסוגל לתאר לעצמו איזה רעש נוראי, מחריד ובלתי נסבל נוצר מדלתות הברזל הענקיות, וגם לא את הסיטואציה החוזרת ונשנית כשהאסירות סגורות בתאים ומישהי זקוקה לעזרה. הן יכולות פשוט לצעוק מעל חצי שעה: "סוהר, סוהר, סוהר", עד שמישהו מהסגל מואיל בטובו להגיע. אחת האסירות שהייתה בהריון קיבלה צירים ואז ירידת מים. זה היה נורא לראותה צועקת לעזרה, ואף אחד לא מגיע לעזור.
אני אמנם בסגר בבית שלי, אבל לפחות אני לא פוחדת לעבור התעללות מידי נשים נוראיות, וגם לא צריכה לחיות בקרב רוצחות מסוכנות שאין להן מה להפסיד. אני לא צריכה לראות כל היום נשים מכות האחת את השנייה, מושכות שערות ומעיפות זו על זו שולחנות וכיסאות בגלל חתיכת עוגה עלובה. אני בבית שלי ולא צריכה לסבול את הבהלה מהצפירות העולות ויורדות המודיעות על דקירות.
בשעה שבע וחצי בבוקר אני לא שומעת את צעקות הסוהרים לאסירות הנרקמוניות: "אדולן, אדולן" – טיפול תרופתי נוזלי לאסירות המכורות לסמים; בזמן ספירת הצהריים ואחר הצהריים אני לא שומעת את צעקות הסוהרים "ספירה", ולא סגורה אחר כך במשך שעה שלמה בתא בזמן הספירה; אני לא שומעת את המילה "חובש" נצעקת כאשר חובש מגיע לחלק תרופות באגף שלוש פעמים ביום. לעתים הסוהרים צועקים "חובש, חובש" גם פשוט כדי שכל האסירות יגיעו לעמדת הסוהר.
אני אמנם לא יכולה לצאת מהבית, אבל אני לא צריכה לחכות שבועיים כדי לרכוש מוצרים בקנטינה. יש לי ארון נורמלי ולא ארונית קטנה שכל מה שיש בה הוא מספר זעום של בגדים ולבנים, תמונות של חלק מבני משפחתי וסיגריות. אני לא צריכה להתחלק בזמן צפייה במכשיר טלוויזיה אחד בתא המיועד ל-6-4 אסירות. בכל תא יש את האחת ה"שולטת", ובדרך כלל היא זו שמכתיבה באילו תוכניות צופים.
אני לא צריכה לראות חתולים מטיילים על תבניות אוכל המוגשות לאחר מכן לאסירות, ולא להריח את ריחות העובש והפטריות על הקירות. אני כבר לא צריכה להתקלח במקלחת מעופשת מלאת בקטריות וחיידקים, אלא חיה בביתי הפרטי שלי. אמנם בסגר, אבל מרגישה הכי בסדר שאפשר.
זיוה יצחק היא סופרת ומשוררת, שבימים אלו יוצאת בקמפיין מימון המונים לספר הילדים "שוקי ומוקי מספרים 8 סיפורים" המוקדש לזכר אביה פנחס.
 |
| ממצאי ביקורת לשכת עורכי הדין בנווה תרצה – דצמבר 2016 |
 |
| זיוה יצחק | mako | פורסם 03/04/20 , צילום זיוה יצחק - גיל דור |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה