הניצוץ הראייתי והבעייתי , עו"ד נוגה ויזל , 26 ספטמבר 2017 , פוסטה
עו"ד נוגה ויזל על הביטוי שצץ לאחרונה ואמור להפחיד לא רק בלוגרים בוטים שעצורים עד תום ההליכים, אלא גם את כל מי שחרד לזכויות האזרח ואפילו את ראש הממשלה
הפרקליטות מבקשת לעצור מאחורי סורג ובריח עד תום ההליכים המשפטיים עשרות אלפי אזרחים בשנה, עוד לפני שבכלל הוכחה אשמתם. לרוב זוהי פשוט דרך של מערכת המשפט לגבות מקדמות ימי מאסר על חשבון העונש, ולגרום לאותו אדם לבוא על ארבע לפרקליטות ולהתחנן לעסקת טיעון.
מאז שהוחלט כי תחנות המשטרה יימדדו על פי מספרי המעצרים וכמויות המעצרים עד תום ההליכים, המערכת זקוקה לבני אדם כדי לעצור אותם.
כדי לעצור בני אדם, גם כשאין עילת מעצר סטנדרטית עד תום ההליכים (כלומר: עד שייגמר המשפט הפלילי) יש צורך להוריד את סף הראיות הנדרש כדי לשכנע שופטים שלמשטרה יש ראיות טובות להרשעה. אמנם, כדי להרשיע נדרשות ראיות חזקות ברמה של מעבר לספק סביר שהנאשם אכן אשם בעבירה המיוחסת לו, אבל כדי לעצור - מסתבר שכמעט לא צריך הרבה. אפשר לעצור אנשים גם באמצעות ראיות קלושות ונסיבתיות, וגם אין צורך לבחון את האמינות של אותן ראיות. בעבר קראו לזה "ראיות לכאורה" אך לאחרונה צץ לו הביטוי "הניצוץ הראייתי". הניצוץ הזה מפחיד את כל מי שחרד לזכויות האזרח בישראל.
הבלוגרים כמשל
 |
| 7 חודשים במעצר על פי הלכת הניצוץ הראייתי |
לאחר שנעצרו מעל עשרים איש ואישה, וגם נחקרו מספר לא מבוטל של עורכי דין, הוגש בחודש אפריל 2017 כתב אישום נגד שני בלוגרים פעילי מחאה ידועים, ועורך דין אחד. כתב האישום מבוסס כולו על עבירות של חופש ביטוי.
מאז, למעלה משישה חודשים ששלושת הנאשמים מוחזקים ב"מעצר ביניים", מעצר ללא ראיות, וכל זאת על סמך "ניצוץ ראייתי". בסופו של דבר, מדובר בעבירות של חופש ביטוי, עבירות שיימינג מסוג העלבת עובדי ציבור וזילות בית משפט. אמנם הכתבות היו וולגריות במיוחד, וחלקן משובצות בקללות מיניות עסיסיות וגם חלק מהשופטים קיבלו "ביקור בית" מסוג "עושים שכונה" - הפגנה קולנית באמצעות מגפון. אולם, אלה עדיין עבירות חופש ביטוי, עם הסברים מפורטים מדוע אותם שופטים ועובדות סוציאליות זכו למטר הקללות והביקורות.
בערעור על המעצר, שהגיע אל שולחנו של כב' השופט יורם דנצינגר מבית המשפט העליון, קבע השופט כי הפרקליטות בכלל לא צריכה להציג ראיות כלשהן בעלות סיכוי להרשיע לצורך מעצר ביניים, וזאת לתקופה בלתי מוגבלת בזמן, היות וכעת שופט המעצרים רשאי להגיע למסקנה שיש "ניצוץ ראייתי" רק על סמך הצהרות התביעה. השופט דנצינגר קבע שניתן לסמוך על "חזקת ההגינות המנהלית" – כלומר: שהתביעה היא תמיד "הוגנת" ואף פעם לא הטעתה את בית המשפט - והתביעה לא תצהיר שקיימות ראיות בעלות סיכויים טובים להרשעה, אם הן לא קיימות.
 |
| יורם דנצינגר - מייתר בתי משפט בעניין מעצרים? |
למעשה, מה שקבע השופט דנצינגר הוא, שהבקשה למעצר עד תום ההליכים היא זו שמייצרת "ניצוץ ראייתי". כלומר, הבקשה שניסח הפרקליט התובע היא בעצמה ראיה, ובית המשפט בכלל לא צריך לראות ראיות של ממש, והוא יכול לסמוך על התביעה שתהיה הוגנת ולא תשקר או תנפח או תמציא ראיות שלא באמת קיימות.
זוהי למעשה המצאה חדשה שמבטלת את עיקרון הפרדת הרשויות, ובמילים פשוטות - מזמינה את השופט להפוך לחותמת גומי של הפרקליטות. שכן, אם שופט אומר לנאשם ולסנגורו בבית המשפט שלפרקליטות יש יתרון מובנה ועדיפות, בגושפנקא של בית המשפט העליון, באמצעות חזקת ההגינות המנהלית, המסר הוא שהמשפט מכור מראש לטובת התביעה.
וכך, יום יום ברחבי הארץ, מובלים אנשים באזיקים לאולמות שופטי המעצרים, לשמש תפאורה בדיונים שהתוצאות שלהן ידועות מראש. תמיד יהיה ניצוץ ראייתי, כי בית המשפט העליון קבע מראש שהתביעה תמיד הוגנת ולא צריך ראיות.
יודגש שגם הסמכות לעצור מעצר ביניים היא תוצר של הפסיקה ולא של החוק הקיים. הכנסת לא חוקקה סמכות מעצר כזו. חוק המעצרים החדש, שנחקק בשנות ה-90 לאור הוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, נועד להקל על מעצרים ולא להחמיר אותם.
עתה, לא נותר אלא לשאול: אם הפרקליטות מדליפה על ראש הממשלה בנימין נתניהו שישנן כנגדו ראיות לקבלת שוחד, אם וכאשר התיק יגיע לבית המשפט - איך יתגבר ראש הממשלה שלנו על הניצוץ הראייתי וחזקת ההגינות המנהלית, אם חזקה שהתביעה תמיד צודקת?
חוק המעצרים או בשמו הרשמי - חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) דורש תיקוני חקיקה דחופים על מנת להחזיר על כנו את עיקרון הפרדת הרשויות ואת כבוד האדם וחירותו, ולבטל את חרפת הניצוץ הראייתי, שאין לה זכר בחוקים שחוקקה הכנסת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה